מצב ניצולי השואה בישראל

ניצולי השואה שחיים אתנו בתקופה זו הולכים ומתמעטים. בכל שנה נפטרים ניצולי שואה שמרביתם בני שמונים ומעלה.

מצב לא טוב

מצב ניצולי השואה בישראל אינו טוב במקרים רבים. חלקם הגיעו לפת לחם. נמצאים מתחת לקו האדום מבחינה סוציואקונומית. לרבים הקצבה המשולמת אינה מספיקה לרכישת תרופות, מצרכי מזון ולתשלום חשבונות החשמל, מים וארנונה. מצב ניצולי השואה בישראל פוגע בראש ובראשונה בניצולים עצמם אבל לא רק בהם. גם בני המשפחה מהדור השני והשלישי סובלים לא מעט. לא תמיד דור ההמשך יכול לתמוך בניצול השואה והמדינה מתנערת וכך מצבו של ניצול השואה בכי רע.

ציניות של הממסד

מצב ניצולי השואה בישראל כל כך רע בעיקר כי המוסדות עושים מעט מאוד. הוקמו כמה עמותות של  מתנדבים שמנסות למלא את מקומם אבל הם אינם יכולים לפעול ללא כספים. תלמידי בית ספר במסגרת פעילות חינוכית מגיעים לכמה שעות בשבוע לביתם של ניצולי שואה ומנסים להיות לאוזן קשבת. הרבה מאד למשל, סובלים מאגרנות כפייתית, וזקוקים לסיוע של פינוי דירה. אם הרווחה לא מודעות לכך, הם לא יקבלו את השירות החשוב הזה. אנחנו שומעים לא אחת שיש כספים שמגיעים ממדינות העולם לטובת עזרה לניצולי שואה אבל לניצולים עצמם הכסף אינו מגיע. כל פוליטיקאי מבטיח שאם הוא יבחר לכנסת הוא ידאג לניצולי השואה, יגיש הצעות חוק לשיפור מצב ניצולי השואה בישראל. זה ממש לא קורה. מיד לאחר היבחרם הכל נשכח ושום דבר לא נעשה. בהתקרב יום השואה החל ב-כ"ח ניסן "נהנים" ניצולי השואה מביקורים של אנשי ממסד. פתאום כולם מבקשים לדאוג לניצולי השואה. אמנם ניצולי השואה  מקבלים את הפעילות בהבנה וברצון אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.

מי עוזר להם?

חלק מניצולי השואה, שלא מצליחים לגמור את החודש, מאבדים את שפיות דעתם ואינם עוזבים את הבית שלהם זמן רב. אחרים שוקעים במרה שחורה מאחר ואין להם היכולת לתקן את השיניים. אנשים טובים תורמים מזמנם, כספם והמקצועות שלהם כדי לעזור לניצולי שואה.

יש בארץ מספר עמותות שמטפלות בניצולי השואה, המסייעות בחברה, מזון וגם לפעמים בהליך פינוי דירה. ישנם חוקים המגדירים בדיוק מי הוא ניצול שואה ומי זכאי לקצבה כזו או אחרת אבל בכל זאת הדיווחים שיש באמצעי התקשורת על יחס לניצולי השואה חוזרים על עצמם לעיתים קרובות, קרובות מדי.