דן לוסטיג מסביר: מדוע טיפול בטראומה הוא המפתח העיקרי לבריאות פיזית

כשאנו שומעים את המילה "טראומה", רובנו חושבים על אירועים קטסטרופליים: מלחמה, תאונת דרכים קשה, אסון טבע. אנו מדמיינים פוסט-טראומה (PTSD) במובן הקלאסי שלה, מצב המשפיע על יוצאי צבא או קורבנות של אירועים קיצוניים. אך מה אם אספר לכם שההגדרה הזו מוגבלת ומפספסת את התמונה הגדולה? מה אם אטען שטראומה, בצורותיה העדינות והיומיומיות יותר, היא אחד הגורמים השורשיים, המוזנחים והמשפיעים ביותר על הבריאות הפיזית של כולנו?

מה אם הכאב הכרוני בגב, בעיות העיכול הטורדניות, המיגרנות הבלתי פוסקות או אפילו המחלה האוטואימונית שאיתה אתם מתמודדים, אינם רק בעיה פיזית מקרית, אלא הד עמוק של פצע ישן שנפער במערכת העצבים שלכם וטרם החלים?

שמי דן לוסטיג, ובמהלך מסעי המקצועי, שליווה אלפי אנשים בתהליכי ריפוי, גיליתי אמת פשוטה אך מטלטלת: ריפוי טראומה אינו רק עניין של בריאות הנפש. לעיתים קרובות, זהו המפתח הישיר, העוצמתי וההכרחי ביותר לפתיחת הדלת לבריאות פיזית יציבה ובת-קיימא.

במאמר זה, אני רוצה לקחת אתכם למסע אל תוך הקשר הבלתי נפרד הזה, ולהסביר מדוע הטיפול בפצעים הבלתי נראים שלנו הוא אולי ההתערבות הרפואית החשובה ביותר שנוכל להעניק לעצמנו.

טראומה אינה בסיפור, היא במערכת העצבים

ההבנה הראשונה והחשובה ביותר היא שטראומה אינה האירוע שקרה לנו. טראומה היא השארית הפיזיולוגית שהאירוע הותיר בתוך מערכת העצבים שלנו.

כאשר אנו נתקלים באיום – בין אם זה איום פיזי ממשי או איום רגשי עמוק (כמו דחייה, השפלה או נטישה) – מערכת העצבים שלנו נכנסת למצב הישרדות. היא מציפה את הגוף באנרגיה אדירה כדי לאפשר לנו להילחם, לברוח, או במקרה ששתי האופציות הראשונות אינן אפשריות, לקפוא במקום (Fight, Flight, Freeze).

במצב תקין, לאחר שהאיום חולף, הגוף אמור "לפרוק" את עודף האנרגיה הזה (למשל, דרך רעד בלתי נשלט) ולחזור למצב של רגיעה. טראומה מתרחשת כאשר המעגל הזה נקטע. כאשר האנרגיה ההישרדותית העצומה הזו לא משתחררת, היא נשארת "כלואה" או "קפואה" במערכת העצבים.

אני אוהב להמשיל זאת למחשב שקרס באמצע שמירת קובץ ענק. הקובץ נשמר בצורה פגומה, ושברים שלו ממשיכים לצוץ באופן אקראי, גורמים למערכת ההפעלה כולה להאט, להיתקע ולהציג שגיאות. האנרגיה הטראומטית הכלואה היא אותו "קובץ פגום" שממשיך לשבש את פעולת המערכת כולה, גם שנים רבות אחרי שהאירוע המקורי הסתיים.

ההשלכות הפיזיות של מערכת עצבים "טראומטית"

כיצד אותו "קובץ פגום" מתורגם למחלות פיזיות? מערכת עצבים טראומטית היא, למעשה, מערכת עצבים שתקועה במצב הישרדות כרוני. אותו מצב שאני מכנה "עומס עצבי". המערכת מתנהלת כאילו האיום המקורי עדיין קורה, ממש עכשיו. למצב מתמשך זה יש השלכות פיזיולוגיות הרסניות, צפויות והגיוניות:

• דלקתיות כרונית: תגובת ה"הילחם" התמידית שומרת על מערכת החיסון בכוננות שיא. התוצאה היא דלקתיות מערכתית נמוכת-עוצמה, שהמדע מזהה כיום כגורם שורש במחלות לב, סוכרת, דלקות מפרקים, ואף סוגי סרטן.
• שיבוש חיסוני ומחלות אוטואימוניות: מערכת חיסון שפועלת תחת לחץ מתמיד עלולה "להתבלבל". היא יכולה להפוך לחלשה ופגיעה (מה שמוביל למחלות חוזרות ונשנות), או לפעול בעוצמת יתר ולתקוף את הגוף עצמו – המנגנון שבבסיס מחלות אוטואימוניות כמו השימוטו, קרוהן, טרשת נפוצה ועוד.
• בעיות עיכול: במצב הישרדות, עיכול הוא מותרות. הגוף מפנה את כל האנרגיה לשרירים ולמוח על חשבון מערכת העיכול. כשהמצב הזה כרוני, אין פלא שמופיעות תופעות כמו תסמונת המעי הרגיז (IBS), צרבות, ובעיות ספיגה.
• כאב כרוני ומתח שרירים: תגובת ה"קפיאה" (Freeze) היא מצב של חוסר אונים שבו הגוף מתכווץ ומתקשח. כשהאנרגיה הזו נשארת כלואה, היא יכולה להתבטא כמתח שרירים כרוני, שמוביל לפיברומיאלגיה, מיגרנות, וכאבי גב וצוואר עזים. הגוף, פשוטו כמשמעו, מחזיק פיזית את הזיכרון של חוסר האונים.
• חוסר איזון הורמונלי: הזלף הקבוע של הורמוני סטרס (בעיקר קורטיזול) משבש את המערכת האנדוקרינית כולה. הדבר יכול להשפיע על תפקוד בלוטת התריס, לגרום לבעיות שינה, להשמנה בטנית ולקשיים במערכת הרבייה.

מדוע לדבר על הטראומה זה לא מספיק?

טיפול קוגניטיבי ("טיפול בדיבור") הוא כלי חשוב מאין כמוהו. הוא עוזר לנו לבנות נרטיב, להבין את סיפור הטראומה ולהכניס סדר בזיכרונות. אך לעיתים קרובות, הוא אינו מספיק לריפוי מלא. הסיבה לכך היא שהדיבור מפעיל בעיקר את קליפת המוח הקדמית – המוח ה"חושב" והרציונלי. אך הטראומה, אותו "קובץ פגום", אינה מאוחסנת שם. היא מאוחסנת בחלקים הפרימיטיביים יותר של המוח (כמו האמיגדלה) ובגוף עצמו – במה שנקרא "זיכרון סומטי" (גופני).

לכן, ריפוי טראומה אמיתי חייב להיות תהליך "מלמטה-למעלה", ולא רק "מלמעלה-למטה". הוא חייב לכלול את הגוף. כאן נכנסת לתמונה הגישה של "רפואת על":

• השלב הראשון (זיהוי השורש): מאפשר לנו לקשר בין הסימפטומים הפיזיים העכשוויים לבין שורשיהם הרגשיים-טראומטיים בעבר, שרבים מאיתנו כלל לא מודעים אליהם.
• השלב השני (שחרור המטען הרגשי): זוהי ליבת העבודה הסומטית. באמצעות טכניקות גוף-נפש, אנו מאפשרים לגוף, בצורה בטוחה והדרגתית, לפרוק סוף סוף את האנרגיה ההישרדותית הקפואה. זהו תהליך של השלמת המעגל הפיזיולוגי שנקטע בזמן האירוע. זהו המפתח לפתרון ה"עומס העצבי" מהשורש.

הריפוי אפשרי: הדרך לצמיחה פוסט-טראומטית

רבים חוששים שהתעסקות בטראומה רק תחמיר את המצב ותציף אותם. חשש זה מובן, אך תהליך ריפוי מונחה ובטוח אינו עוסק ב"חיטוט בפצעים" או בשחזור האירוע בצורה מכאיבה. הוא עוסק בשחרור האנרגיה הכלואה, תוך יצירת תחושת ביטחון ומשאבים פנימיים.

כאשר האנרגיה משתחררת ומערכת העצבים חוזרת למצב של ויסות, קורה דבר מופלא. הגוף, שכבר אינו עסוק בהישרדות 24/7, יכול סוף סוף להפנות את משאביו לריפוי, תיקון וצמיחה. הסימפטומים הפיזיים, שהיו תוצאה ישירה של חוסר הוויסות, מתחילים לרוב לדעוך ולהיעלם, כי הסיבה לקיומם נעלמה. תופעה זו ידועה כצמיחה פוסט-טראומטית (PTG) – היכולת לא רק להחלים מטראומה, אלא לצמוח מתוכה לאדם חזק יותר, חכם יותר ובעל עומק רב יותר.

הבנה חדשה של בריאות פיזית

דן לוסטיג מזמין אתכם לאמץ פרספקטיבה חדשה ומהפכנית:

רבות מהמחלות הפיזיות הכרוניות והמסתוריות אינן תקלה אקראית בחומרת הגוף. הן תגובה הגיונית, צפויה ובריאה של הגוף לתוכנה של מערכת עצבים טראומטית.

לכן, ייתכן שהרפואה המתקדמת והיעילה ביותר אינה כרוכה בתרופה חדשה או בפרוצדורה פולשנית, אלא בעבודה האמיצה של ריפוי הפצעים העמוקים ביותר שלנו.

הגוף שלכם אינו האויב שלכם; הוא שליח חכם ונאמן. דרך הסימפטומים, הוא מספר לכם סיפור על מקומות בתוככם שזקוקים לתשומת לב, לחמלה ולריפוי. על ידי הקשבה למסר הזה וטיפול בשורש הבעיה במערכת העצבים, אתם יכולים לפתוח מחדש את השער לבריאות וחיוניות שאולי חשבתם שאבדו לכם לנצח.

הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי יש לבצע בהתייעצות עם רופא מוסמך.