ראיון עומק עם דן לוסטיג: על הקשר בין עומס עצבי למחלות כרוניות, ואיך אפשר לצאת מזה

מבוא מאת המראיינת:

הוא לא רופא, פסיכולוג או גורו. דן לוסטיג, מייסד שיטת "רפואת על", מגדיר את עצמו כחוקר ומורה לריפוי עצמי. ובכל זאת, אלפי ישראלים שסבלו במשך שנים ממחלות כרוניות, חרדה ודיכאון, מעידים כי הוא הצליח לחולל בחייהם שינוי במקום שבו הרפואה הקונבנציונלית הרימה לעיתים ידיים. התיאוריה שלו נועזת ופשוטה כאחד: רוב התסמינים הכרוניים שאנו חווים אינם הבעיה האמיתית, אלא תוצר לוואי של מצב אחד, שורשי ובר-תיקון – "עומס עצבי". נפגשנו עם לוסטיג כדי לצלול לעומק התיאוריה, להבין כיצד חוויה אישית של מחלה קשה הפכה למפעל חיים, ולשאול את השאלות הקשות על מדע, אמונה והכוח לרפא את עצמנו.

המראיינת: דן, ברוך הבא. אתה מדבר על מושג שאינו שגור בשיח הרפואי – "עומס עצבי". עבור מי ששומע את המונח לראשונה, תוכל להסביר בפשטות מה זה, ומדוע אתה טוען שזהו השורש למחלות כה רבות?

דן לוסטיג: "בשמחה, וזו אכן נקודת הפתיחה החשובה ביותר. 'עומס עצבי' הוא לא מושג מיסטי, אלא תיאור למצב פיזיולוגי מאוד ממשי. לכולנו יש מערכת עצבים המתוכננת להגיב לאיומים באמצעות מנגנון 'הילחם או ברח' (Fight or Flight). זו מערכת הישרדותית מופלאה. הבעיה היא שהיא לא תוכננה לפעול 24/7. בעולם המודרני, המוח שלנו מפרש דד-ליין בעבודה, ויכוח עם בן הזוג או אפילו פקק תנועה באותה רמת איום שבה אבותינו פירשו מפגש עם נמר.

כשהמערכת הזו פועלת ללא הפסקה, הגוף מוצף בהורמוני סטרס, השרירים נשארים מכווצים, והמערכות הפנימיות כמו מערכת החיסון והעיכול עוברות למצב 'המתנה'. 'עומס עצבי' הוא המצב הכרוני הזה, שבו הגוף 'שכח' איך לחזור למצב של רגיעה, תיקון וריפוי (Rest and Digest). מנקודת המבט שלי, זהו השורש. 'המחלות' שאנו מכירים – בין אם זו חרדה, מיגרנה או מחלה אוטואימונית – הן רק הסימפטומים, נורות האזהרה השונות שאותו 'מנוע' תקוע מדליק על לוח המחוונים שלנו."

המראיינת: זו תיאוריה מעניינת, אבל היא נולדה אצלך לא במעבדה, אלא מתוך חוויה אישית קשה מאוד. ספר לנו על הרגע שבו הקונספט הזה הפך עבורך למציאות חיה.

דן לוסטיג: "נכון, הסיפור שלי הוא מקרה המבחן הראשון של השיטה. זה קרה במהלך טיול בדרום אמריקה, שם התפרצה אצלי מחלת פסוריאזיס אגרסיבית בכל הגוף. הייתי אובד עצות. רופאה מקומית אבחנה אותי, וברגע אחד, קרו שני דברים. הדבר הראשון הוא שהיא נתנה לי משחת סטרואידים. הדבר השני, והרבה יותר חשוב, הוא שהיא אמרה לי משפט פשוט: 'זה לא מדבק'.

עד לאותו רגע, הייתי משוכנע שאני מצורע ומפיץ מחלה. הפחד והבושה היו עצומים. ברגע שהיא אמרה לי את זה, הרגשתי הקלה פיזית ממש, כאילו הר שלם ירד ממני. יצאתי מהקליניקה שלה עם אמונה שלמה שהבעיה נפתרה. תוך שבועיים, כל הנגעים נעלמו לחלוטין, ולא חזרו מאז, כבר למעלה מ-16 שנה.

מאוחר יותר הבנתי שהמשחה הייתה רק הטריגר. מה שריפא אותי באמת היה השינוי הפנימי הדרמטי: השחרור מהפחד, תחושת הוודאות והשקט הנפשי העמוק. הבנתי שהמצב התודעתי והרגשי שלי שינה את הביולוגיה של הגוף שלי. זו הייתה התגלית שהוציאה אותי למסע של שנים לחקור, ללמוד ולפצח את המנגנון הזה – איך אפשר לשחזר את התהליך הזה באופן מודע ושיטתי."

המראיינת: ובכל זאת, אנשים יתקשו לקבל שבעיות כל כך שונות, כמו כאבי גב, דיכאון ומעי רגיז, נובעות כולן מאותו 'עומס עצבי'. איך זה הגיוני מבחינה פיזיולוגית?

דן לוסטיג: "זו שאלה מצוינת, והתשובה טמונה בהבנה שהגוף שלנו הוא מערכת הוליסטית. ה'עומס העצבי' הוא כמו רעידת אדמה שהמוקד שלה אחד, אבל הסדקים יופיעו בנקודות התורפה של כל בניין. אצל אדם אחד, עם נטייה גנטית או חולשה מסוימת במערכת העיכול, הסטרס הכרוני יתבטא ככאבי בטן, גזים ועצירות. אצל אדם אחר, שהנקודה הרגישה שלו היא המערכת החיסונית, אותו עומס בדיוק יגרום למערכת לתקוף את הגוף וליצור מחלה אוטואימונית. אצל אדם שלישי, זה יתבטא במתח שרירים שיוביל לכאבי ראש וצוואר תפוס, או במעגלים חשמליים במוח שייצרו חרדה ודיכאון.

כלומר, הביטוי החיצוני, הסימפטום, הוא שונה, אבל מנגנון ההפעלה שמתחת לפני השטח – מערכת העצבים הדרוכה – הוא זהה. לכן, במקום לרדוף אחרי כל סימפטום בנפרד, אנחנו ב'רפואת על' הולכים ישירות לחדר הבקרה, למערכת העצבים, כדי להחזיר את הגוף כולו לאיזון."

המראיינת: אז אם 'עומס עצבי' הוא הבעיה, איך בפועל 'רפואת על' מוציאה אנשים מהמצב הזה? מהו התהליך?

דן לוסטיג: "התהליך הוא שיטתי ומדורג, והוא בנוי משלושה שלבים חיוניים.

הראשון הוא זיהוי השורש. אנחנו מלמדים אנשים להפוך ל'בלשים' של עצמם. להבין מהם בדיוק הטריגרים, האמונות והזיכרונות שמעוררים אצלם את תגובת הסטרס. זה לא כללי, זה מאוד ספציפי לכל אדם.

השלב השני הוא שחרור אנרגיה רגשית. אחרי שזיהינו מה יוצר את העומס, אנחנו משתמשים בטכניקות מתקדמות כדי לפרוק את המטען הזה מהגוף ומהתודעה. זה לא רק 'לדבר על זה', אלא ממש לשחרר את המתח הפיזי והאנרגטי שנאגר במערכת.

השלב השלישי והחשוב ביותר הוא יצירת דפוסים חדשים. אנחנו קוראים לזה גיבוש 'תודעת ריפוי'. בשלב הזה, תוך שימוש ביכולת המופלאה של המוח לגמישות, הנוירופלסטיות, אנחנו בונים באופן אקטיבי נתיבים עצביים חדשים של רוגע, ביטחון וחוסן. כך אנחנו לא רק מטפלים בבעיה הנוכחית, אלא גם מחסנים את המערכת בפני עומסים עתידיים."

המראיינת: זה נשמע מעצים, אבל גם מאתגר. בעולם של היום, כולם רוצים הוכחות. מה הביסוס המדעי שלך לכך שהשיטה הזו באמת עובדת, מעבר לסיפורים אישיים?

דן לוסטיג: "אני מסכים לחלוטין. סיפורים אישיים הם מקור השראה, אבל כדי לבסס שיטה, צריך נתונים. מהיום הראשון, היה לי חשוב למדוד הכול. לא רציתי לבנות שיטה שמבוססת רק על תחושות ואמונה. לכן פניתי לעולם האקדמי. פרופסור רמי בנבנישתי, פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, ליווה אותנו במחקר הערכה מקיף שנועד לבדוק את היעילות של קורס הדגל שלנו, תודעת ריפוי, בקרב 184 משתתפים.

התוצאות היו ברורות וחד־משמעיות. בתוך שישה שבועות בלבד נמצא שיפור מובהק ויציב במדדי חרדה (ירידה מ־4.94 ל־2.02), דיכאון (מ־7.13 ל־3.78) ולחץ נפשי (מ־9.11 ל־5.02). גודל האפקט נע בין בינוני לגבוה (Cohen’s d של עד 0.99). גם במעקב שנערך לאחר מכן נראתה שמירה חלקית על ההשפעות, במיוחד במדד הלחץ.

בנוסף לכך, 93.3% מהמשתתפים דיווחו על רמת שביעות רצון גבוהה מהתהליך. כשנתקלים במספרים כאלה, במדגם משמעותי, ברור שלא מדובר באפקט רגעי או במקריות – אלא בתוצאה של מתודולוגיה שעובדת.

לי אישית, הנתונים האלו הם הגשר בין סיפור הריפוי שלי לבין התוקף המדעי שמבסס את השיטה. הם מאפשרים לי לעמוד מאחוריה – לא רק כאדם שהחלים בעצמו, אלא גם כמי שמוביל תהליך שיכול לשרת אחרים, בעקביות, בעוצמה, ובצורה מדידה.

המראיינת: יש שיגידו שגישה כזו עלולה להוביל ל'האשמת הקורבן'. כלומר, אם אני לא מצליח להירפא, זו אשמתי שלא 'חשבתי נכון'. מה תגובתך לכך?

דן לוסטיג: "זו נקודה קריטית, ואני שמח שהעלית אותה. אני מבדיל באופן חד בין אחריות לבין אשמה. אשמה היא רגש משתק והרסני. אחריות היא המקור הגדול ביותר לעוצמה. השיטה שלנו לא עוסקת באשמה בשום צורה. אנחנו לא אומרים לאדם 'אתה אשם במחלה שלך', אלא 'יש לך את הכוח והאחריות להשפיע על תהליך הריפוי שלך'.

זהו שינוי תפיסתי ענק. במקום להיות קורבן פסיבי של הנסיבות, אתה הופך לשותף פעיל בתהליך ההבראה. זה לא תמיד קל, וזה דורש עבודה, אבל הידיעה שהמפתח נמצא בידיים שלך היא הדבר הכי משחרר ומעצים שיש, ההפך הגמור מאשמה."

המראיינת: לסיום, דן, מהו המסר המרכזי שאתה רוצה להעביר לאדם שקורא את הראיון הזה עכשיו, שמרגיש תקוע עם מצב כרוני וכבר כמעט איבד תקווה?

דן לוסטיג: "המסר שלי הוא פשוט: אל תוותרו על עצמכם. התסמין שאתם חווים, קשה ככל שיהיה, הוא לא גזרת גורל. הוא שליח עם מסר חשוב ממערכת הגוף-נפש שלכם. במקום להילחם בשליח, אני מזמין אתכם ללמוד להקשיב למסר. להבין מה השורש האמיתי לחוסר האיזון. הידע הזה הוא השלב הראשון והחיוני ביותר בדרך לחופש. יש דרך אחרת, דרך שהוכחה כמוצלחת עבור אלפים. הריפוי אפשרי, והכוח להתחיל את המסע הזה נמצא כבר עכשיו בתוככם."